Two sources for the transition from Yom HaZikaron to Yom Ha’atzmaut

Anyone who experiences Yom HaZikaron and Yom Ha’atzmaut in Israel knows that the transition is a strange one – from one extreme to another. Here are two sources – from Elie Wiesel and Rav Hirsch – that I’ve enjoyed thinking about and teaching this year, which both resonate powerfully with these moments.


Elie Wiesel, The First Survivor

As the first survivor, Isaac had to teach us, the future survivors of Jewish history that it is possible to suffer and despair an entire lifetime and still not give up the art of laughter.

What happened to Isaac after he left Mount Moriah? He became a poet – author of the Mincha service – and did not break with society. Nor did he rebel against life. Logically, he should have aspired to wandering, to the pursuit of oblivion. Instead he settled on his land, never to leave it again, retaining his name. He married, had children, refusing to let fate turn him into a bitter man.

He felt neither hate nor anger towards his contemporaries who did not share his experience. On the contrary he liked to show concern for their well being. After Moriah, he devoted his life and his right to immortality to the defense of his people Isaac transforms his suffering into prayer and love rather than into rancor and malediction.

It is possible to suffer and despair an entire lifetime and still not give up the art of laughter. Isaac never freed himself from the traumatizing scenes of his youth; the holocaust had marked him and continued to haunt him forever. Yet he remained capable of laughter. And in spite of everything he did laugh



Rav S.R. Hirsch, Commentary to Parshat Emor –רב שמשון רפאל הירש, פירוש לפרשת אמור

אליליות עתיקה וחדישה נוהגת לצרף את הדת עם המוות. רק בגוע האדם תצמח מלכות האל; גויעה ומוות הם הגילוי העיקרי של האלוהות; כי האל הוא לדידם אלוהי המוות, ולא אלוהי החיים; הוא ממית, ולא מחיה; והוא שולח את המוות – ואת מבשריו, החולי והעוני, – למען יירא ממנו האדם, יזכור את כוח האל ואת חוסר האונים של האדם. משום כך מקדשיהם עומדים בצד קברות, והמקום הראשון של כהניהם הוא ליד גופת המת; במקום שהעין עששה והלב נשבר, שם ימצאו את הקרקע הראוי לזרע הדת. והנושא על בשרו את אות המוות, את סמל כוח המוות המתגבר על הכל – וכך משווה את המוות לנגדו תמיד – הרי הוא עושה מעשה דתי מובהק; והדבר ראוי בייחוד לכהן ולתפקידו.

Both ancient and modern idolatry is wont to combine religion with death. Only from the human corpse can the god’s kingship grow; death and decay are the fundamental revelation of the gods. God is for them a god of death and not a god of life. He kills and does not give life; he sends death – and its messengers of illness and sickness – in order that man shall fear him, and remember God’s strength and man’s weakness. Thus are their sanctuaries located next to graveyards, and the first place for their priests is next to the bodies of the dead; in the place where the eye streams and the heart is broken – there they will find fertile ground for sowing the seed of religion…

לא כאלה כהני ישראל, כי לא כן תורת אלוהי ישראל, ולא זו היא דת ישראל. האל, המורה לכהן את מעמדו בישראל, הוא אלוהי החיים; התגלותו הנעלה ביותר איננה בכוח המוות, השובר את הגבורה ואת החיים; אלא הוא מתגלה בכוח החיים המשחרר והמחיה, המקים את האדם לרצות בחירות ולחיות חיי נצח. אין הוא מורה לאדם כיצד למות, אלא איך לחיות; הוא מורה לו איך ינצח את המוות בעודו בחיים, איך יתגבר על חוסר החירות, על השיעבוד הגופני ועל החולשה החושנית; איך יחיה כל רגע של חיי חלדו כרגע של חיי נצח בעבודת ה’; איך יחיה כך כל רגע של חיי חירות מוסרית, של חיי מחשבה ורצון, יצירה ומעש וגם של הנאה; הנה זו התורה, שה’ הקדיש את מקדשו למכון לה; ולעבודתה קידש את הכהנים, המורים לעם את “בסיס החיים ואת כיוונם” (כהן =כון, עי’ פי’ בראשית עמ’ קסד).

Not so the priests of Israel, nor the Torah of Israel, nor the religion of Israel. The God who instructs the priest his place in Israel, is the God of life. His most exalted revelation is not through the power of death, which breaks the strong and the living; rather it is revealed in the strength of life, which liberates and gives life; enabling man to fulfil his freedom and to live an eternal life – it does not show man how to die, but rather how to live…


שעה שהמוות קורא את בני העם לגמול חסד עם מעטה הגוף של נפש שנאספה אל עמיה – חייבים כהני ה’ להתרחק; בעצם עמידתם מרחוק יעלו את נס החיים בצד גופת המת; יעוררו בלב העם את רעיון החיים; יזכירו להם את רעיון החירות המוסרית; ישוו לנגדם את היישות האלוהית של האדם, שאיננה משועבדת לכוחות הגוף, הממיתים כל חירות מוסרית; יחזקו בלבם את רעיון החיים – לבל ינוצח על – ידי רעיון המוות. רק אם חובת החיים קוראת אפילו את הכהן לקיים את חובתו האחרונה כבעל וכבן, כאב וכאח ולגמול חסד עם מעטה הנפש שנפטרה – רק אז נדחה תפקיד הכהן מפני התפקיד המשפחתי והאנושי; וההתעסקות בקבורת המת איננה רק רשות, אלא חובה. בכל שאר המקרים חייבים הכהנים להתרחק מן המת.

The hour of death calls man to perform his final kindness with the soul that is being gathered to its people. At that moment, the Kohanim are obligated to distance themselves. By standing at a distance they juxtapose the miracle of life with the body of the dead – raising in the hearts of the people the idea of life… Only if the obligations of life calls even the Kohen to fulfil his final obligations as husband or son, as father or brother and to perform kindness for the departed soul – only then, is the role of the Kohen pushed off in favour of his obligations as family and and as a human being.


This entry was posted in Contemporary, Israel. Bookmark the permalink.

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in: Logo

You are commenting using your account. Log Out /  Change )

Google photo

You are commenting using your Google account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s